כאשר אני מחבק את עצמי, אני מרגיע, מתאר את הרגש ומדבר. לדעתי, הרגש, אותו ילד מרגיש - פחד - הוא אמיתי, ולכן אני אף פעם לא מטיל בו ספק. אנחנו מדברים הרבה יותר על מה שגרם לפחד. האם זה חגורה - נחש, ששוכב מתחת למיטה? האם זה אמיתי? האם זה נחש? האם אפשר לבדוק? צעד אחד בזהירות? רק כדי לוודא אם זה באמת...
פרודאו, שגם לי לפעמים מפחיד
אני מודה, מרגיע, שאני איתו ואין לו ממה לפחד.
בהתאם לנסיבות - אם הפחד מבוסס, כמו כשכלב לא מוכר מתקרב, אני לוקח אותו על הידיים, ואם למשל הוא מפחד מהחושך, אנחנו לוקחים פנס, מדברים, משחקים בצללים וכדומה.
-
פאיסקינו קד נרה קו ביג'וטי, מום ניקטו ננוטיקס.
לשמור על הגנה וכשהוא מרגיש בטוח ואז מנסים לדבר
התקשר לטלפון, או שאני מנסה לשכנע שאין שום דבר נורא שקרה.
בנדאו פדרסינטי
סיפרו שחשוב לפחד זה נורמלי
אני אעודד אותו.
רמינו, דרסינו
אם מפחדים להירדם בלי אור - אני מדליק את האור. אני מנסה להסביר שהפחדים חולפים.
אני מבהיר שאין מה לפחד.
דרסינמה, פאים על הידיים.
אני מנסה להראות שאני כאן ואגנה עליך לא משנה מה יקרה.
פסקאוו, כי אין מה לפחד, אני מדליק את האור ומראה שאין כלום, שבבית בטוח ודלתות נעולות.
אני תלוי במה שאני מפחד, הפחד הנפוץ ביותר קשור לחוסר הבנה של העולם, אז אם צריך, אנחנו מגנים ואם צריך, אנחנו מספרים (כמו מי, למה :))